נדרים ס״ו ב:ה׳-ו׳

1 הָהוּא דַּאֲמַר לִדְבֵיתְהוּ ״קֻוֽנָּם שֶׁאִי אַתְּ נֶהֱנֵית לִי עַד שֶׁתַּרְאִי מוּם יָפֶה שֶׁבִּיךְ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי״.

2 אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא רֹאשָׁהּ נָאֶה? אָמְרוּ לוֹ: סְגַלְגַּל. שֶׁמָּא שְׂעָרָהּ נָאֶה? דּוֹמֶה לַאֲנִיצֵי פִּשְׁתָּן. שֶׁמָּא עֵינֶיהָ נָאוֹת? טְרוּטוֹת הֵן. שֶׁמָּא אׇזְנֶיהָ נָאוֹת? כְּפוּלוֹת הֵן. שֶׁמָּא חוֹטְמָהּ נָאֶה? בָּלוּם הוּא. שֶׁמָּא שִׂפְתוֹתֶיהָ נָאוֹת? עָבוֹת הֵן. שֶׁמָּא צַוָּארָהּ נָאֶה? שָׁקוּט הוּא. שֶׁמָּא כְּרֵיסָהּ נָאֶה? צָבֶה הוּא. שֶׁמָּא רַגְלֶיהָ נָאוֹת? רְחָבוֹת כְּשֶׁל אֲווֹזָא. שֶׁמָּא שְׁמָהּ נָאֶה? ״לִכְלוּכִית״ שְׁמָהּ. אָמַר לָהֶן: יָפֶה קוֹרִין אוֹתָהּ לִכְלוּכִית, שֶׁהִיא מְלוּכְלֶכֶת בְּמוּמִין, וְשַׁרְיַיהּ.